ההיסטוריה של מנזרי הדממה

את הסיפור ה”היסטוריה של מנזרי הדממה” כתבתי ב2012. הוא שונה מהתוכן הרגיל שמופיע בבלוג אבל חשבתי שאתם עשויים להנות ממנו.

היסטוריה של מנזרי הדממה

28/03/1112 במערות

היינו שלושה, זאת הייתה משלחת חקר מערות סטנדרטית ביולוג, גיאולוג, וסייר. הגענו לאתר העתידי של מושבת אלפא. רוקנתי כמה מבחנות חיידקים לאגם. בעוד שבוע אחרי שהאוכלוסיה שלהם תכפיל את עצמה מספיק פעמים אוסיף דגי מערות וסרטנים. כמה שנים מעכשיו כששרשרת המזון תתבסס מספיק נוסיף כמה טורפי על.

שיפרתי את תנוחתי על תיק הגב ולגמתי בהרהור מסיידר התפוחים. “שקט כאן” אמרתי ספק לשותפי ספק לחלל המערה העצום “אני אוהב את זה”. מקס הרים מבט אלי מתבשיל הבשר “לא ימשך הרבה זמן. עוד שנה יתחילו לבנות כאן. עוד חמש שנים יתחילו לגור כאן”. “אני יודע, אבל זה עדיין מבאס. אף פעם לא הייתי במקום כל כך שקט. תמיד היו לידי עוד אנשים”

cave
מקור ומקור לתמונה ראשית.

בדרך החוצה התענגתי על הדממה. בקרוב אחזור אל השמש הארגמנית, אל השאון תמידי של מיליוני בני אדם נעים ונדים, פרסומות, סרטים, רעש. אחרי השבועות מתחת לאדמה כל זה נראה מתועב בעיניי. חשבתי אל העתיד התוכניות היו ידועות לכל. יבנו מאה ערים תת-קרקעיות כל אחת תכיל חמישים מליון איש. חיים כל חייהם בצפיפות, בלי רגע של פרטיות בלי רגע של דממה.

המחשבה המשיכה ללוות אותי בשבועות הקרובים. חשתי… מחנק. הרעש ליווה אותי בכל מקום. ניסיתי להימנע ממקומות צפופים, התחלתי לעשות את עבודת הניירת מהבית ולהגיע לעבודה רק לצורך הניסויים. אבל כשהתעוררתי בוקר אחד והבנתי שאין לי חשק לצאת מהמיטה ידעתי שהגיע הזמן לשינוי.

באותו יום הלכתי להתפטר, הבוס שלי האמין שאני סובל מטראומת סוף העולם וניסה להפנות אותי אל הפסיכולוג הארגוני. לבסוף התפשרנו על חופשה ללא תשלום למשך חודש.

קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לאוסטרליה לאותו לילה. ישנתי בסידני בלילה ובבוקר לקחתי טיסת המשך לניו זילנד. שכרתי ג’יפ העמסתי אותו במזון ודלק לשבועיים ויצאתי לשטח.

באותו ערב אוחז ספל תה מול רקיע עטור כוכבים מצאתי שוב את הדממה של המערות, מצאתי שוב את עצמי.

stars
מקור

שבוע מאוחר יותר הגעתי אל קפה אינטרנט בעיירת דייגים שוממת. אוחז ספל קפה פושר כתבתי עיוור לזמן החולף. כתבתי בשטף בלי עצירה למחשבה. כשסיימתי היה בידי תיאור בקווים כללים של מנזרי הדממה ושל החוויות שהובילו אותי לכך.

כל אדם זקוק לפינה שקטה, מקום בו יוכל להיות עצמו. בני האדם עוברים כעת לחיות מתחת לאדמה, בערי ענק תת-קרקעיות, צפופות ורועשות. לא אוכל להכחיש את ההכרח שבהגירה אבל באותה נשימה אני יודע שלא אוכל לחיות בצורה כזו. הפתרון ברור, ראיתי את המנהרות היוצאות מהמערה הראשית, הפתחים הרבים אל הלא נודע. כל שעלי לעשות הוא למצוא מקום מתאים במרחק כמה שבועות הליכה מהמושבה ליצור בו חוות מזון ולעבור לגור שם יחד עם כל אדם שיחפש את הדממה. כדי להתנתק מהעולם הרועש נמנע מחיבור לאינטרנט ומאחזקת מקרני סרטים והולוגרמות. איני לודיסט, אין רע בטכנולוגיה. אבל ההצפה של התודעה ברעש בעת הזו היא מוגזמת.

המנזר לא יהיה קשור לדת. כל אדם זכאי להאמין באשר ירצה, אין חוקים להוציא אלו:

  1. המקום יהיה פתוח לכל. דת, מין וגזע הם חסרי משמעות במנזרים.
  2. אדם צריך לממן את שהותו במקום אם בעבודה ואם בתשלום.
  3. אלימות ונשק אסורים.

עד כאן כתב ג’ון מייסד המסדר. הוא מת עשרות שנים מאוחר יותר מוקף בחסידיו וממשיכי דרכו. קברו במנזר הדממה של מושבת אלפא משמש אתר עלייה לרגל לחסידיו וממשיכי דרכו.

4 תגובות בנושא “ההיסטוריה של מנזרי הדממה”

  1. מזדהה
    בבקרים אני נוסע בכוונה ב 80 קמש בכביש 4. בנתיב הימני. מקפיד לא להאיץ. נהנה לראות את המכוניות תזזיתיות לידי. לאן כבר אפשר למהר ב 6:30 בבוקר ?! ואם ככה מתחיל היום – הסוף, מי ישורנו ?! רצים בגלגל. גם אני הייתי כזה. הזרקות השקט שלי היו בטיולים ובטרקים הרבים עם רו, אשתי
    בחזרה אל השקט. אל ה peace of mind
    שקט הוא עוצמה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.