החורשה – סיפור קצר

זהו סיפור שכתבתי לתחרות סיפורים קצרים. לא זכיתי במקום הראשון כך שאני לא בדרך ללונדון עם כרטיס טיסה חינמי. אבל יש לי פוסט חדש לבלוג. הסיפור דימיוני אבל המעיין המתואר ממשי. זהו “עין ליבנה” שנמצא למרגלות הישוב בת עין. ניתן להגיע אליו בחצי שעה של הליכה רגועה מבית הורי ויותר מפעם אחת הברזתי מהלימודים כדי לבלות בו בוקר שקט.

החורשה

זהו יום אביב ראשון אחרי שבועות של חורף. החלטתי לקחת יום חופש מהעבודה ולצאת לטייל. הסרתי את קורי העכביש מהאופניים, ארזתי תיק ואחרי חצי שעה באוטובוס הגעתי לחורשת האורנים.

יש תחושה של שחרור ביציאה לטבע. משהו בחזות המאופקת שאני מציג לעולם נסדק. אותה מסיכה של מבוגר אחראי שאני מציג ביום יום מוסרת קמעה. אני רוכב, מרגיש איך משקל שלא הייתי מודע לקיומו מוסר מכתפי. האוויר קריר ומתוק, השביל חלק, הכל מרגיש כל כך… נכון.

אני רוכב למעיין נסתר בחורשה. המקום ריק מאדם. דגי הזהב שטים בעצלתיים עולים מפעם לפעם לפני המים לשאוף אוויר. אני מתפשט לאיטי, מכין את המגבת וקופץ. המים קרים ואחרי טבילה קצרה אני יוצא ומתנגב ביסודיות. עד מהרה אני יושב בבוקסר, הפינג’אן מונח על הגזייה ואני ממתין שהמים ירתחו.

אני מסתכל סביבי באהבה, המעיין הזה תמיד היה מקום המפלט שלי. בימים הקשים בצבא הייתי מדמיין את עצמי כאן. בורח בדמיוני מהשמירות המשמימות ומהרס”ר הקטנוני. אחרי שבוע קשה בעבודה הייתי בא לכאן לסופ”ש; עם שק שינה, קצת אוכל וספר עב כרס. הייתי מדליק מדורה קטנה ונהנה מהדממה. איכשהו עם השקט מסביב גם השיח הפנימי שלי היה נרגע. כשהייתי יוצא מכאן בשבת בצהריים מסריח מעשן ומכוסה בעקיצות יתושים הייתי מפוייס יותר כלפי העולם וכלפי עצמי.

אני קם, מתמתח והולך יחף לאורך אפיק הניקוז של המעיין. האדמה קשה ומחוספסת ואני נזהר לא לדרוך על האבנים. לפני כמה שנים שתלתי כאן נענע והיא גדלה יפה. אני קוטף חופן עלים ירוקים ומנצל את ההזדמנות כדי לקטוף גם כמה עלי עולש וחובזה, תוספת קטנה לארוחת הצהריים שלי.

כשאני חוזר המים מבעבעים. אני מכבה את הגזייה ושומט לתוך הפינג’אן את הנענע. אני מנצל את הזמן עד שהמים יספגו מספיק טעם כדי להכין אוכל. אני פותח את המחצלת מניח עליה את העלים שקטפתי, ערכת התבלינים הקטנה שלי, בקבוקון של תמצית וניל שמילאתי בשמן זית, חצי בצל, שני ראשי שום, חבילת פטריות שמפיניון ונקניק.

אני קוצץ את הבצל בעזרת הסכין המתקפלת ושומר אותו בשקית פלסטיק. אני חוזר על התהליך עם השום שמאוחסן בשקית שנייה, הפטריות, הנקניק, עלי העולש והחובזה מאוחסנים בשקית שלישית.

אני שותה את התה ישירות מהפינג’אן, יתרון קטן של לטייל לבד, פחות כלים לשטוף ופחות קודים חברתיים לשמור. כשאני מסיים את התה אני מדליק שוב את הגזייה מחמם שמן זית בפינג’אן מטגן את הבצל והשום ומוסיף את שאר הרכיבים. אני מערבב את התבשיל מפעם לפעם ומוסיף מעט מלח ופלפל.

בזמן שהאוכל מתבשל אני שולף מהתיק את הספר “וולדן חיים ביער” ופותח בעמוד הראשון:

“בשעה שכתבתי דפים אלו – או ליתר דיוק את מרביתם – שוכן הייתי בדד ביער, בריחוק של מייל אחד מכל שכן אחר, בתוך בית שבניתי לי על גדות אגם וולדן בקונקורד שבמדינת מסצ’וסטס, וחי לי על יגיע כפי בלבד. שתי שנים ושני חודשים עשיתי שם. כיום שוב אדם מן הישוב אני”.

אני ממשיך לקרוא, מהופנט. בספר מתאר תורו את חייו לאחר שפרש לחיות לבדו בבקתה שבנה על גדות אגם וולדן. הוא כותב על שגרת יומו. על הגינה שטיפח, ההליכות הארוכות ביער ותחושת השלווה העמוקה בחיק הטבע.

בפתיחת הספר תורו מסביר שבחר לפרוש מהחברה כדי לנסות אורח חיים שונה. לדבריו, אנו מקבלים את החיים שלנו כגזירת גורל. איננו מקדישים זמן ומחשבה כדי לתהות “האם זהו אורח החיים הנכון בשבילי? האם אוכל לעצב סגנון חיים אחר שיתאים לי יותר?”

כשהתבשיל מוכן אני מפסיק את הקריאה. המאמץ הגופני מהבוקר הרעיב אותי ואני מסיים אותו בדקות ספורות. על בטן מלאה, עם שמש הצהריים שמחממת אותי, זהו רגע מושלם לנמנום. אני נשכב על המחצלת, הסוודר שארזתי משמש ככרית. מעלי ענפי האורן נעים ברוח הקלה. קרני האור שחודרות פנימה מאירות את גרגירי האבק שמרחפים באוויר.

כשאני מתעורר הטמפרטורה התחילה לרדת והצללים התארכו. הגיע הזמן לחזור הביתה. אני מתלבש, אורז את הציוד שלי, עולה על האופניים ורוכב בדרך בה הגעתי. כשאני רואה את תחנת האוטובוס אני נעצר ומתבונן אחורה על החורשה. אני מנסה לספוג את ריח האורנים, את מגע הרוח העדינה ומראה השמש השוקעת. את הציפורים שעפות במעגלים מחפשות עץ להעביר בו את הלילה.

זו לצד זו עולות בי שתי תמונות. חדות ומוחשיות.

בתמונה הראשונה אני רואה את הבית שלי:

הוא צנוע, אבל נוח ומותאם היטב לצרכי. הספרייה עולה על גדותיה בספרים שקראתי שוב ושוב. הספה בלויה אך נוחה והמקרר מלא בכל טוב. אני משתרע על הספה ספל תה חם מונח על השולחן לצדי והחתול מגרגר כשאני מגרד בין אוזניו. סיר המרק על הכיריים משלים את התמונה החורפית הזו. מחר אקום ב05:50 כדי להגיע לעבודה. אבל בינתיים אני מתענג על ערב שקט.

למחרת אני גורר את עצמי מהמיטה השכם בבוקר ועולה אל האוטובוס שייקח אותי אל המפעל. למרות השעה המוקדמת האוטובוס נתקע בפקקים. אני מביט חסר מעש מהחלון, אנשים פוסעים ברחוב מכונסים בעצמם. השמים אפורים והעצים ערומים מעלים.

כשאני מגיע אני מתפשט לובש חולצה ומכנס סטריליים ונכנס לחדר הנקי. אני מפזר צלחות פטרי ולוקח דגימות מים. כל צעד שלי מצולם. כל תנועה הוגדרה מראש בנהלים טכניים ארוכים. העבודה רוטינית וחסרת מעוף. אבל בערב, אחרי יום עבודה ארוך, כשאני מתענג על ספר טוב או נהנה משיחת חולין עם חבר ותיק אני חש… אושר.

בתמונה השנייה אני רואה את בקתתו של תורו. אבל, לא תורו נמצא בה אלא אני.

הבקתה היא מבנה פשוט בן חדר אחד עשוי מקורות עץ לא מהוקצעות. ספר בודד מונח על השולחן. בארגז מאוחסנות קופסאות שימורים ושקיות של קטניות ואורז. ערימת עצים מונחת לצד האח ורצועות של בשר תלויות ליבוש על הקיר.

אלו חיים קשים אבל אני נהנה מהם. אני קם השכם בבוקר כשהשמש מתחילה לחדור מבין העצים. אוסף מים מהנחל מלבה את האש באח ומרתיח מים לתה. את שאר היום אני מבלה בשוטטות ביער. בודק את המלכודות שלי ועובר בנקודות הליקוט האהובות עלי. הימים עוברים עלי בנעימים אך בלילות החורף הקרים כשאני מצטנף לבד במיטה ומאזין לגשם שוטף את הארץ אני מוצא את עצמי כמה לחברה אנושית. יכולתי לבחור חיים כאלו.

אני מושך בכתפיי – “אפילו תורו יצא מהיער אחרי שנתיים” – וממשיך אל תחנת האוטובוס.

*********

נפגש בשבילים
משה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.