ניתוח חירום בקוטב הדרומי

פוסט קצר על ליאוניד רוזוגוב ששמר על קור רוח בנסיבות… מאתגרות.

ליאוניד רוזוגוב היה רופא, חוקר, הרפתקן וכנראה איש מוצלח באופן כללי. באחד במאי 1961 הוא נכנס להיסטוריה בגלל אקט נואש שנועד להציל חיים, מעשה יחיד במינו, שקול קר ואמיץ.

ליאוניד נולד בסיביר ב-1934, ובהיותו בן 9 התייתם מאביו שנהרג במלחמת העולם השנייה. הוא התבלט בלימודיו ואחרי שסיים תיכון בהצטיינות נשלח ללנינגרד ללמוד רפואה. הוא החל להתמחות כמנתח אך החליט לקחת פסק זמן מהלימודים כדי להצטרף למשלחת המחקר לקוטב הדרומי. הוא היה בן 26 באותה עת.

36 ימים ארכה ההפלגה מרוסיה עד לקוטב הדרומי. בהגיעם ציפתה לאנשי המשלחת משימה מפרכת וקצובה בזמן: לבנות מאפס בסיס מחקר חדש  שבו ישהו במשך כל החורף. תשעה שבועות רצופי מאמץ ומלאים בעבודה חלפו ובסיומם היה הבסיס מוכן למגורים. החורף האנטרקטי הקשה עמד בפתח. האניה שהביאה אותם לשם חזרה לרוסיה. הים קפא והפך לקרח ושניים עשר אנשי המשלחת נותרו לבד לנפשם בבסיס כשלפניהם שנה שלמה של בדידות, קור קיצוני, חושך תמידי וקשיים מרובים. ליאוניד שירת במשלחת בשלושה תפקידים שונים. הוא היה כמובן רופא המשלחת, בנוסף תפקד כחזאי השני של המחנה, וכנהג של רכב השלג.

כחודשיים לאחר מכן, ב-29 באפריל 1961, רוזוגוב קם משנתו והרגיש שמשהו לא בסדר. הוא חש חולשה, בחילה, כאבים חזקים בבטן, והחום שלו עלה. “האבחנה שלי היא שאני סובל כנראה מדלקת בתוספתן אבל בינתיים אני שותק ולא מספר לחברי. למה להדאיג אותם? במה הם יוכלו לעזור? הרי אין לאף אחד מהם מושג ברפואה” כתב ביומנו. האבחנה הייתה קלה מאד ופשוטה, אבל לרוע מזלו הוא ידע שיש רק פתרון אחד למצב. דלקת בתוספתן (אפנדיציט) מחייבת ניתוח והסרה שלו, אחרת החולה ימות מזיהום. עקב המרחק הגדול מכל נקודת יישוב לא היה ניתן לקחת אותו ברכב השלג, והסופות העזות מנעו אפשרות טיסה במטוס הקל שהיה ברשותם. ליאוניד היה תקוע במחנה ללא שום עזרה רפואית ועם תוספתן מודלק.

במהלך היום הוא ניסה לטפל בדלקת באמצעות קירור הבטן וכמויות גדולות של אנטיביוטיקה, אך לשווא: מצבו הלך והתדרדר, חומו עלה, והוא סבל מכאבים עזים. “לא עצמתי עין לשנייה הלילה. כאבי תופת תוקפים אותי, וסערת שלג קרה מקפיאה את נשמתי ומייללת בקול של מאה תנים. עדיין אין סימנים שהתוספתן התפוצץ, אך תחושה מבשרת רעות אופפת אותי. יש רק פתרון אחד למצב – שאנתח את עצמי, פתרון בלתי אפשרי כמעט, אך איני יכול סתם להרים ידיים ולהכנע” הוא כתב בבוקר שלמחרת.

“18:30. מעולם לא הרגשתי כה רע. הסופה האיומה מרעידה את הצריף כמו צעצוע. סיפרתי כבר לאנשים והם מתרוצצים סביבי ומנסים להקל עלי. אני עצוב שהרסתי את יום חגם. מחר היינו אמורים לחגוג את האחד במאי, ובמקום לחגוג כולם עוסקים בהכנת חדר הניתוח, מעקרים את הציוד והמצעים”.

“20:30. אמרתי להם שהמצב מתדרדר וההכנות לניתוח בעיצומן”

כל הציוד הלא חיוני הוצא מהחדר. נותרה בו מיטה שהסדינים שלה חוטאו, שני שולחנות, כלי ניתוח ומנורת שולחן חזקה. שלושה אנשים נוספים נבחרו לעזור בניתוח: החזאי הראשי שהוטלה עליו המשימה להגיש לרוזוגוב את הציוד הרפואי. המכונאי שהוטל עליו להחזיק עבור רוזוגוב מראה ולכוון את המנורה. ומנהל התחנה שהיה בכוננות להחליף את אחד מאנשי הצוות במידה ויחושו בחילה במהלך הניתוח. רוזוגוב הורה לנוכחים שבמקרה שיאבד את הכרתו עליהם להזריק לו סמי הרגעה חזקים, ולנסות להנשימו עד למותו.

ב-02:00 בלילה החל הניתוח. ראשית, הוא הזריק לעצמו חומרי הרדמה מקומיים, אחרי שהרגיש את השפעתם ביצע חתך והחל לעבוד. המראה והמנורה לא היו יעילים מספיק. הוא עבד בעיקר במישוש, מסתמך על נסיונו. הניתוח ארך כשעתיים, רוזוגוב הפסיק פעמים רבות לעבוד ונח למספר דקות. לבסוף הוא הצליח להסיר את התוספתן.

באותו לילה כתב מנהל התחנה ביומנו: “המראה של רוזוגוב חותך את עצמו גרם לנו לבחילה ורצון לברוח, אך לא זזנו ממנו. שני אנשי הצוות סיפרו לי לאחר מכן שחשו סחרחורת ועמדו להתעלף, אך החזיקו מעמד. רוזוגוב עצמו היה רגוע, אך הזיע כל הזמן וביקש מהמכונאי שימחה את הזיעה ממצחו. בסוף הניתוח הוא היה חלש מאד, חיוור ואיטי. בסיום הניתוח, לאחר שהסיר לעצמו את התוספתן ותפר חזרה את ביטנו, רוזוגוב נטל סמי שינה והורה לבדוק את חומו במהלך הבוקר שלמחרת.”

הוא היה חלש במשך כל היום הבא אבל ידע שהניתוח הצליח. ארבעה ימים לאחר מכן חומו חזר לתחום הנורמלי. שבוע לאחר מכן כבר הסיר את תפריו ולאחר שבועיים חזר למלוא יכולתו ולכל תפקידיו במחנה.

רוזוגוב המשיך בתפקידו כרופא המשלחת עוד כשנה. כשחזר לרוסיה המשיך לעבוד בבית החולים בו התמחה. הוא סיים את ההתמחות ועבד כמנתח וכמנהל מחלקה כירורגית בבית חולים בלנינגרד. סיפורו הפך ברוסיה למופת לעוז ולרוח האנושית המסרבת להכנע, ליכולת האילתור ולקור רוח. הוא עבד שם כמעט ארבעים שנה, עד שבשנת 2000 הוא נפטר מסרטן הקיבה בגיל 66. במוזיאון הקוטב בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) ניתן לחזות בכלי הניתוח המקוריים שבהם השתמש רוזוגוב.

הסיפור לקוח מהבלוג הנהדר טופס 630

מה הסיפור המדהים הזה אומר לי? שהמצב אף פעם לא אבוד. גם אם נראה שכל הסיכויים נגדי עם מספיק קור רוח וידע תמיד יש סיכוי.

הפוסט הזה הוא פתיח למספר פוסטים על רפואה בטיולים. אין ביכולתי לתת מדריך שיקיף את כל הבעיות הפוטנציאליות בשטח. אני יכול לתת קוים מנחים ועקרונות שיש להתייחס אליהם. את החשיבה, הבנת התמונה הגדולה ושמירה על קור הרוח תצטרכו לעשות בעצמכם.

נפגש בשבילים
משה

תגובה אחת בנושא “ניתוח חירום בקוטב הדרומי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.